אודות תיאטרון יד למגינים ביגור

אי אפשר לכתוב את תולדות "יד למגינים" ללא תרומתם של זאב דור ושמוליק אדר, זיכרונם לברכה, ושל מרים בין, תיבדל לחיים ארוכים וטובים.
עם קבלת כספי השילומים הייתה ביגור התלבטות על אופן ניצולם. זאב היה מן הנאבקים על הקמת מפעל ציבורי בכספים האלה, ואכן כשנפלה ההחלטה על הקמת "יד למגינים" נרתם למבצע הקמת הבית, לגיוס האמצעים הדרושים, ולאחר מכן - להפעלתו.
שמוליק אדר, בין תפקידיו הרבים ופעילותו הציבורית הענפה, אהב מאוד מוסיקה, אמנות ותרבות בכלל. אלה הביאו להיות שותף מרכזי ומשפיע בניהול האולם ובקידומו, הן מבחינת התכנים והן בצד האדמיניסטרטיבי.
מרים בין עבדה 42 שנים (!) כאם-בית של האולם. בשנת 2009, בראיון פרידה עם רוחלה סגל, אמרה מרים: "אני זוכרת בחיוך את הימים של ההצגות שהביא גודיק ליגור. אלה היו ימים נהדרים של מפגש עם שחקנים בארוחות לילה. זוכרת את חגי הפסח שנחוגו ביד למגינים ואת מבצעי הניקיון שלאחריהם".   

יד למגינים - בעזרת השם
בזמנו, עם אישור ההחלטה על הקמת המפעל, לא דאגנו לשם הולם וכתוצאה מכך משתמשים בכל מיני שמות ארעיים. לפי הצעת חברים הורכבה ועדה בת חמישה חברים לקביעת הצעות לשם הולם למפעל ההנצחה. הרכב הוועדה: טהרלב י., לוין י., רימון ז., רבינוביץ נ., שאר צבי. הצעותיה יובאו לאישור האסיפה. )יומן יגור, 10.3.1961)   

הוועדה הציעה כמה שמות: 1. היד למגינים. 2. בית המגינים. 3. בית הבנים. 4. יד לבנים. 5. בית הזיכרון.
לאחר דיון מעניין וממצה בהשתתפות הרבה חברים, אשר נמשך אסיפות רבות, התקבל השם למפעל ההנצחה לפי הצעת הוועדה. השם אושר ברוב קולות.
(יומן יגור, 19.5.1961)

נקודות ציון
ינואר 1964 - ההצגה הראשונה, "ילדי הצל"
25.1.1966  - הצגת "שוק המציאות" מציינת את המופע ה 100 באולם, בהן נכללו, הבימה (24 הצגות), הקאמרי (22 כולל שלמה המלך ושלמי הסנדלר), האוהל (5), העונות (6), שונים (5), קונצרטים ומחול (11), תאטרון גיורא גודיק – גברתי הנאווה (11),  חו"ל כולל הזמרת אודטה והבולשוי בלט (13). חוץ מאלה התקיימו בקופה הנל 180 הופעות פנימיות, כולל סרטים. מתוך יומן יגור ינואר 1966

גברתי הנאוה
ההצגות הראשונות של "גבירתי" עברו ללא תקלות והמכונה הארגונית שלנו השתלטה יפה על המצב ופעלה בצורה משביעת רצון. גם השחקנים מרוצים מהאירוח וגיורא גודיק אמר שטרם נתקל ביחס כל-כך טוב ובטיפול כל-כך מסור...
השחקנים מגיעים באוטובוס מת"א ערב-ערב בשעה 7:45 (לידיעת ציידי האוטוגרפים) והמסך נפתח בדיוק בשעה 9 וחמש דקות (לידיעת המאחרים)...

הקיוסק שיפר את השירות והגדיל את המבחר לקראת ההצגה. הוא מוכר כעת גם משקה קל וגם "ארטיק". יש לציין כי דיירי שכונת הכרם נענו לקריאת החשמליה ותרמו חלק ניכר מצריכתם לטובת ה"גברת".
(יומן יגור, אוגוסט 1964)   

בניית האולם – מזיכרונות יצחק שתיל
כל העבודה בעץ, חוץ מהתקרה והקירות, נעשתה בניהולי. עבדתי עם כולם, אך איש לא תקע מסמר בלי לשאול אותי. ועם כל זה הייתה אווירה מאוד חברית.
הייתה תכנית איך לבנות את הרצפה בחדר הקרנת הסרטים. חרגתי מהתוכנית בגלל שלא מצאתי את מידת העצים הנדרשת. קיבלתי יד חופשית לבנות לפי הצעתי וכך נחסך חומר רב ולא היו שאריות...
את הכניסה הראשית עשיתי בעזרת חבר שהיה נגר הרבה שנים אך לא התמצא בתוכניות הכתובות על גבי הנייר. היה עלי להרכיב מסגרת של חלון ארוך ושתי דלתות הכניסה. היו עמי שלושה מעובדי הנגרייה, כולם "אנשי שם", המטירו עלי שאלות איך זה יעמוד, לאן זה יהיה קשור, שלא ייפול כי למראית עין זה עלול להתהפך. הייתי מוכן לכול. הוריתי להחזיק ישר לאורך ולגובה וקבעתי יחד עם ברגים בלתי נראים לעין. אמרתי להם: "עכשיו לכו כולכם הצידה". בטוחים היו שמיד הכול יתהפך, עבודה רבה ועצים יקרים ירדו לטמיון.
מאז עברו 40 שנה ושום "נס" לא קרה. הכול עומד על מקומו עד היום הזה בלי טיפולים ובלי תיקונים. אלפי אנשים עברו ועוברים דרך שם - זאת היא עדות חיה.
מכאן לאולם פנימה, למלאכת הבמה - 300 מ"ר שטחה... ריכזתי את כל הלוחות שהיו חייבים להיות יבשים עד כדי 90 אחוז. לפי בקשתי הכינו עבורי בבית המלאכה של "לגין" מקדח מיוחד שעושה שתי פעולות בבת אחת. זה חסך זמן ושיפר את טיב העבודה. אין בדעתי לציין את כל הפרטים איך עושים במה ענקית...
את הרצפה באולם בנו בצורת מדרגות רחבות עליהן ניתן להעמיד שולחנות בליל הסדר. בעניין השולחנות הנ"ל הוזמנתי ע"י ועדת יד למגינים. אחרי שיחה קלה נעניתי בחיוב ואמרתי להם שיבואו למחרת לנגריה לראות את הדוגמה. אגב, ביקשתי מהם לא לשכוח להביא בקבוק קוניאק לברך על המוגמר.
במוצ"ש הסתגרתי בחדרי ושרטטתי לכל פרטיו שולחן שניתן לקיפול לאחר השימוש בו...
מיד יצאה הזמנה ל-150 שולחנות, שישה מקומות ישיבה לאחד. בחצר של לגין מצאנו ערימה של מאות פלטות שהתאימו לצרכינו. פירקנו וניקינו אותן ממסמרים וברגים - שני אנשים עסקו בכך. בזה חסכנו כסף רב...
בליל הסדר ישבו כולם ליד השולחנות הללו וכך זה נמשך עוד 20 שנה.
(מתוך "ילקוט זיכרונותיי")

סיפורי מקום – סינמה בלש.
בני שילה

כאשר סיימו לבנות את אולם יד למגינים נרכשה מכונת קולנוע חדשה במקום המכונה הישנה ששירתה את הציבור בהקרנת סרטים בחדר האוכל [חורף] ועל הדשא [קיץ].

המכונה הועלתה לקבינה שנבנתה עבורה בצד הדרומי של האולם. נעשו כל החיבורים וההתקנות והגיעה העת לעשות הקרנת ניסיון לפני שמכריזים על תחילתו של עידן חדש.

"שמע" אומר לי יום אחד ידידי אמיתי  "היום, בשעה ארבע אחר הצהרים אנחנו עורכים את הקרנת הניסיון. "אבל" הוא מוסיף ואומר לי "אנחנו שומרים על כך בסוד. התחייבנו שלא יהיו צופים באולם, אתה יודע ניקיון ועוד כל מיני סיבות. הכניסה תהיה מדלת הברזל תבוא אם מתחשק לך".

"בטח שאבוא" אני אומר לו מיד אבל אני מוכרח לספר לאחותי. אם לא אעשה זאת חיי אינם חיים". "או. קי. " אומר אמיתי ,אבל רק לאחותך".

בצהרים פגשתי את אחותי וסיפרתי לה על ההקרנה. שמחתה נמהלה מיד בעצב " אם לא אספר לחנה חיי אינם חיים". "או. קי." אמרתי " אבל רק לחנה.

אצה רצה אחותי וסיפרה לחנה. שמחה חנה אבל מיד הוסיפה " אם לא אספר לבתיה חיי אינם חיים" . "או. קי." אמרה אחותי " אבל רק לבתיה. ובתיה ששמחה מאד אמרה "אני מוכרחה לספר ל.... אחרת חיי אינם חיים" ......

הסרט שהובא לניסיון היה הבלש מגרה  בשחור לבן ברוחב 35 מ"מ. צבי העלה את סלילי הסרט על שני גלגלים של מכונת ההקרנה כך שנדרשה הפסקה אחת להקרנת סרט באורך מלא לעומת מספר הפסקות להחלפת גלגל במכונה הישנה.

הקרנת הגלגל הראשון עברה ללא תקלות בעת החלפת הגלגל הועלה האור באולם. ההפתעה הייתה מוחלטת. מספר הצופים מילא את מחצית האולם.




אירועים קרובים


הרשמה לניוזלטר

הצטרפו למועדון הגולשים של תיאטרון יד למגינים:

  • שלח

מידע שימושי

מפת הגעה

חדשות


כול הזכויות שמורות © יגור-תיאטרון יד למגינים

נבנה ועוצב ע"י MACHTINGER
073-7104777

נגישות